יום שישי, 1 באוגוסט 2025

נכתב במקור ב - 31.1.2019 שקט, אני צריכה שקט


  נכתב במקור ב -

31.1.2019

שקט, אני צריכה שקט


אני כל-כך צריכה שקט.

הבנים שלי מדברים על דברים מעניינים, אנחנו מסתכלים על בדיחות מצחיקות ואינטליגנטיות באינטרנט, משוחחים על כל מיני נושאים. כל-כך ייחלתי שנגיע למצב הזה והוא פה.

וכל מה שאני מבקשת זה שקט.
הבטן שלי לוחצת.
המוח שלי מתכווץ.
אני רק רוצה שקט.

אני חוששת שאם לא אמצא את השקט הזה, פשוט אתפוצץ. ואני לא יודעת איך למצוא אותו, את השקט הזה. 💕 אומר לי שאני צריכה לתאם איתם שבת שבה הם לא יהיו כאן. זאת אמנם התחלה טובה, אבל כמות השקט שאני צריכה היא גדולה בהרבה.

שבוע לבד. שבועיים לבד. חודש.
לבד, בלי אנשים.
אולי אצא לקנות משהו ולחזור ללבד.

אפשר לראות דברים במחשב כי אני יכולה גם לכבות.

אני חושבת שמחר אתייעץ עם הרכזת שלי בעבודה בנתן ואקבע לי חופשה. לפחות הבקרים יהיו לי יותר שקטים.

כי אני חוששת,
שאם לא אמצא לי שקט,
פשוט אתפוצץ.

יום שישי, 25 ביולי 2025

נכתב במקור ב - 30.1.2019 עוד יום רביעי, עוד פגישה


  נכתב במקור ב -

30.1.2019

עוד יום רביעי, עוד פגישה


אני לא אוהבת את התחושה שאני לא לגמרי יודעת לאן הולכים. לא רוצה להיות מופתעת, לא רוצה לגלות שאין לי מושג מה אני אמורה לעשות.

הרבה שנים עברו שבהן, לאט ובמאמץ, בניתי לי חיים שאותם אני בדרך-כלל מבינה. חיים אותם אני בונה כדי שאבין.

אני לא אוהבת לא להבין.
וזה מה שקרה היום.

כנראה יש תפיסה מסוימת שאומרת שאפשר לגשר או לתת לתחושות הרעות והטובות לחלחל אחת לתוך השנייה במצב חוויתי מסוים. 
זה לא קרה.

זה רק הפריע לי וגרם לי קושי רגשי ולחלוטין לא חלחל שום דבר. רק כאב. 

יום שישי, 18 ביולי 2025

נכתב במקור ב - 23.1.2019 אין מספיק זמן


  נכתב במקור ב -

23.1.2019

אין מספיק זמן


איך אפשר לנצל
את חמישים הדקות האלה
הזמן שאמור
להיות בשבילי
חמישים דקות שאמורות
לאפשר לי להיפתח,
לדבר, לבכות, לספר, להבין
השבוע מלא בכל מיני דברים
רגילים
ואז אני נוסעת ויושבת
ויש חמישים דקות
שלעיתים קרובות קצת מושכות החוצה מהן
חמישים דקות
הן לא מספיקות -
אני לא מצליחה להיפתח,
לדבר, לבכות, לספר ולהבין
חמישים דקות
מספיקות לגרד את השטח
ואז
השבוע ממשיך
מלא בכל מיני דברים רגילים

יום שישי, 11 ביולי 2025

נכתב במקור ב - 11.1.2019 שני מסעות


  נכתב במקור ב -

11.1.2019

שני מסעות


שני מסעות נפרדים
אני עוברת
ושניהם במקביל
משתלבים
מתערבבים
מסתרגים
זה בזה
שני מסעות אני עוברת
ולפעמים
קצת לא ברור
איפה האחד עובר
ואיפה השני

יום שישי, 4 ביולי 2025

4.7.2025 זאת רק מטאפורה!


 

 4.7.2025

זאת רק מטאפורה!

זה כנראה כמו סרטן
בהתחלה לאו דווקא מרגישים
ואם יש כאב
לא חושבים מייד
שמדובר במחלה כל-כך קשה
וממשיכים בחיים
ולא באמת שמים לב
לכאב הקטן
פה ושם
ולא באמת רוצים
לעשות מזה עניין
אבל באיזשהו שלב
מתחילים להבין
רואים שהכאבים ממשיכים
תופסים שלא כולם מרגישים ככה
ויום אחד זה כאילו מתפרץ
למרות שהכל היה שם כבר הרבה זמן

אני סורקת תמונות
הרבה כל-כך תמונות
ששנים לא רציתי להסתכל עליהן
והכל נראה יותר מידי
נורמאלי
לא רואים את הסרטן
לא רואים את הכאב
אני לא מסוגלת להבין איך
לא שמתי לב
או איך בחרתי כל השנים האלה
להתעלם

יום שישי, 27 ביוני 2025

נכתב במקור ב - 7.1.2019 עד מחר


 

נכתב במקור ב -

7.1.2019

עד מחר



אני קמה בבוקר והכל די בסדר
מתארגנת, שותה קפה
יוצאת לעבודה של הבוקר
אני יודעת שזו המחלה שלה - סכיזופרניה, פראנויה, דיכאון
אבל זה נורא מעצבן אותי לפעמים
זה שכולם רוצים לפגוע בה
זה שכולם מקנאים בה
זה שהיא הכי מסכנה
אין לי כל-כך כוח לזה בימים האלה
אבל זה בסדר
חוזרת הביתה, אוכלת ארוחת צהריים, מוציאה שוב את הכלבה
וגם זה בסדר
ויש לי שיעורים
והם בדרך-כלל ממש בסדר
תלמידות ותלמידים נחמדים ואני יודעת מה לעשות
ונעים לי שהם באים ויוצאים עם חיוך
וגאווה לי כשהם מצליחים
או כשאני יודעת איך לעזור להם
ואז מסתיימים השיעורים
והבטן שלי מלאה באין כוח
לא רוצה לדבר
לא רוצה להתמודד
רוצה להיכנס למיטה כדי להרגיש שהיום נגמר
כי כשאני במיטה
מקסימום אני כותבת כאן כמו עכשיו
כשאני במיטה
שום דבר כבר לא חשוב ולא מסדרת כלום
ומכבה את הטלפון
או משאירה על שקט כי אני צריכה שהשעון יעיר אותי ב- 7:00
כשאני במיטה
אני לא צריכה להתעסק עם מה שמפריע
כי כשאני במיטה גם ככה זה כבר לא משנה
ואז הבטן נרגעת
והכלבה מתכרבלת לידי
והמחשב מעביר לי את הזמן בסדרות
או הספר מעביר לי את הזמן בעולם אחר
והלב נרגע
עד מחר

יום שישי, 20 ביוני 2025

20.6.2025 יומן מלחמה


 20.6.2025

יומן מלחמה

יום רביעי, 18.6.25
9:54

במלחמה עם איראן
כבר חמישה ימים
ההדחקה עובדת שעות נוספות
אני בסדר
אם לא היה לי ממ"ד
הייתי מתחרפנת
לא העזתי לכתוב
שום דבר
עד עכשיו






9:56
אתמול כתבתי בוואצאפ לילדים שלי:

💕 התקשרה והבנתי שלא ברור לי מתי דיברתי איתכם. מתנצלת, ברור שאלה ימים מבולבלים מאוד, בניסוח מקטין מאוד.

מכיוון שכולכם עושים כל מיני דברים ובין לבין נמצאים ליד/ בדרך ל / בתוך המרחבים המוגנים, אני מציעה שתתקשרו כשזה מתאים לכם.

חשוב לי להבהיר שאני לא לחוצה. מלחמה היא יותר מידי יציבה עבורי. זה מטריד, אבל עדיף ככה. גם ככה השיעורים שלי היו אמורים להסתיים, אז הכל בסדר.

לומדת, קוראת. אפילו שוטפת כלים. הכלבות רגועות והולכות לממ"ד עם צליל ההתרעה. עולות למיטה והולכות לישון.

מצליחה להוציא אותן לטיולים הקבועים. Flower בערב מאפשרת רק טיול קצר.

כל עוד אנחנו ממשיכים לעדכן בנוגע למצבינו סביב הכניסות למרחבים המוגנים, הכל בסדר 💜 

אולי גם אתם יכולים לכתוב משהו כאן, שכולנו נדע מה שלום כולם?

אני אוהבת אותכם מאוד וסומכת עליכם, וזה מה שחשוב מבחינתי 💗

הרבה חיבוקים גדולים.  

שולחת לפה אז בבקשה לשתף עם 💕 ועם 💕 ועם כל מי שאתם מרגישים שטוב לכם לשתף 💙💙💙💙💙💙









יום חמישי, 19.6.25
22:31

שבוע
שבוע של עוד
מלחמה
ואני מרגישה ששריר ההדחקה שלי
עובד קשה
העובדה היא שאני
מרגישה
שהשריר עובד קשה
הכל שקט עכשיו
נדמה לי שרק הבוקר
הייתה נפילה ברמת גן
ובית חולים סורוקה
הופצץ
אני שוכבת על המיטה
בממ"ד
מנסה להחליט אם לראות סדרה
או לקרוא
אולי אפילו ללמוד
בזמן שאני מחכה
להתרעה הבאה 
לאזעקה
מאז שאני ילדה
כל הזמן מלחמות
או חדירות מחבלים
או קטיושות
לרוץ למקלט זה נורמאלי
לארגן תיק קטן עם כמה דברים
זה הרגל שפוי
איכשהו
אז
אלך להכין קפה
ואקח לי אולי שוקולד
ואחזור למיטה שבממ"ד
ואראה סדרה
בזמן שאני מחכה
להתרעה הבאה








יום שישי, 20.6.25
9:26

היה שקט מידיי
התעוררתי אחרי שינה טובה
מבולבלת
הדלקתי חדשות
הייתה נפילה בבאר שבע
שתיתי קפה
אבל נשארתי במיטה
נרדמתי
כשהתעוררתי שוב
זה היה מתוך חלום מתוח
מאוד
סיפור שקשור רק בעקיפין
למלחמה
חוויתי בחלום
התקף חרדה מתוך פחד
אמיתי בחלום
כיביתי את החדשות
מתאוששת
ידע זה כוח, אומרים
ואי-ידע?
ושוב מחכה להתרעה, לאזעקה
כדי שלפחות יהיה לי
ברור








יום שישי, 13 ביוני 2025

נכתב במקור ב - 5.1.2019 כעס


 נכתב במקור ב -

5.1.2019

כעס

הרגש שהגוף שלי מתנגד אליו הכי הרבה הוא
כעס
מתוך כל הרגשות שיש בי
הנפש לא מוכנה
בשום אופן
להיכנע
לכעס
מעניין

יום שישי, 30 במאי 2025

נכתב במקור ב - 2.1.2019 מצאתי


   נכתב במקור ב -

2.1.2019

מצאתי


  לפני שנים כתבתי סיפור.
החבאתי אותו היטב כדי שלא יימצא. גם אני כבר לא מצאתי אותו.
בבוקר חיפשתי שוב, והוא נמצא.
"חבצלת החוף" קראתי לסיפור.
עכשיו אוכל להוסיף אותו ליומן המסע הזה, פלח של זיכרון וסיפור שקצת נעלם וחזר.
צילמתי את מה שהדפסתי אז - אפילו אין תאריך. אבל נראה לי שביו שני ילדים וזה לא היה מיליון שנה אחרי. 1989? 1990? 1991? לא הרבה זמן אחרי זה, זה ברור. אולי 1993אפילו, כי יש לי זיכרון מכתיבת הסיפור הזה בבית שבו אני חיה, ולכאן עברנו כש💕 הייתה בת שנה.
צילמתי ואני מוסיפה אותו לכאן.
והוא מעורר בי עצב.
והוא הקשה עליי לנשום.

הערה לקוראותי הנאמנות ולקוראי הנאמנים בבלוג הזה. אני בוחרת שלא לשתף את הסיפור בינתיים. לא חושבת שאני מוכנה לזה.

4.1.2019
לנשום, להמשיך לנשום

הצלחתי
הצלחתי לשלוח
את הסיפור
ההוא
שהוא הסיפור
שלי
נושמת לא נושמת
לוחץ בבטן
אבל שלחתי
אחרי כל השנים האלה
של רגשות
ותחושות
וריחות
והדחקה
הצלחתי לשלוח את הסיפור הזה
דף חדש נפתח
הדלת לעתיד
נפתחה



יום שישי, 23 במאי 2025

נכתב במקור ב - 2.1.2019 סימפטומים


   נכתב במקור ב -

2.1.2019

סימפטומים

היום אני עומדת להישאל על "סימפטומים של פוסט טראומה". זאת שאלה שכנראה הייתה אמורה להישאל כבר בהתחלה, אבל זה ממש בסדר שזה לא עלה.

מצד אחד אני מרגישה כמתחזה. מה שאני מספרת או לא מספרת הוא לא אמיתי. אבל התגובה שלי אליהם. יש כל כך הרבה אנשים עם סיפורים פי אלף גרועים.

מצד שני, יש דברים שמציקים לי אפילו היום, כמעט ארבעים שנה אחרי.

ואני מתעוררת בבוקר עם חששות לפני השיחה.

האם אני חוששת שייחשף שאני מתחזה, או שאני חוששת להתמודד עם העובדה שאכן יש בי סימפטומים של פוסט טראומה?

זה לא אמיתי, הדבר הזה.

נכתב במקור ב - 31.1.2019 שקט, אני צריכה שקט

    נכתב במקור   ב - 31.1.2019 שקט, אני צריכה שקט אני כל-כך צריכה שקט. הבנים שלי מדברים על דברים מעניינים, אנחנו מסתכלים על בדיחות מצחיקות ו...