נכתב במקור ב - 5.1.2019 כעס

 נכתב במקור ב -

5.1.2019

כעס

הרגש שהגוף שלי מתנגד אליו הכי הרבה הוא

כעס

מתוך כל הרגשות שיש בי

הנפש לא מוכנה

בשום אופן

להיכנע

לכעס

מעניין

נכתב במקור ב - 2.1.2019 מצאתי

   נכתב במקור ב -

2.1.2019

מצאתי

  לפני שנים כתבתי סיפור.

החבאתי אותו היטב כדי שלא יימצא. גם אני כבר לא מצאתי אותו.

בבוקר חיפשתי שוב, והוא נמצא.

"חבצלת החוף" קראתי לסיפור.

עכשיו אוכל להוסיף אותו ליומן המסע הזה, פלח של זיכרון וסיפור שקצת נעלם וחזר.

צילמתי את מה שהדפסתי אז - אפילו אין תאריך. אבל נראה לי שביו שני ילדים וזה לא היה מיליון שנה אחרי. 1989? 1990? 1991? לא הרבה זמן אחרי זה, זה ברור. אולי 1993אפילו, כי יש לי זיכרון מכתיבת הסיפור הזה בבית שבו אני חיה, ולכאן עברנו כש💕 הייתה בת שנה.

צילמתי ואני מוסיפה אותו לכאן.

והוא מעורר בי עצב.

והוא הקשה עליי לנשום.

הערה לקוראותי הנאמנות ולקוראי הנאמנים בבלוג הזה. אני בוחרת שלא לשתף את הסיפור בינתיים. לא חושבת שאני מוכנה לזה.

4.1.2019

לנשום, להמשיך לנשום

הצלחתי

הצלחתי לשלוח

את הסיפור

ההוא

שהוא הסיפור

שלי

נושמת לא נושמת

לוחץ בבטן

אבל שלחתי

אחרי כל השנים האלה

של רגשות

ותחושות

וריחות

והדחקה

הצלחתי לשלוח את הסיפור הזה

דף חדש נפתח

הדלת לעתיד

נפתחה

נכתב במקור ב - 2.1.2019 סימפטומים

   נכתב במקור ב -

2.1.2019

סימפטומים

היום אני עומדת להישאל על "סימפטומים של פוסט טראומה". זאת שאלה שכנראה הייתה אמורה להישאל כבר בהתחלה, אבל זה ממש בסדר שזה לא עלה.

מצד אחד אני מרגישה כמתחזה. מה שאני מספרת או לא מספרת הוא לא אמיתי. אבל התגובה שלי אליהם. יש כל כך הרבה אנשים עם סיפורים פי אלף גרועים.

מצד שני, יש דברים שמציקים לי אפילו היום, כמעט ארבעים שנה אחרי.

ואני מתעוררת בבוקר עם חששות לפני השיחה.

האם אני חוששת שייחשף שאני מתחזה, או שאני חוששת להתמודד עם העובדה שאכן יש בי סימפטומים של פוסט טראומה?

זה לא אמיתי, הדבר הזה.

נכתב במקור ב - 1.1.2019 זה כל-כך מפחיד, לשתף

  נכתב במקור ב -

1.1.2019

זה כל-כך מפחיד, לשתף

לאחרונה שיתפתי את מה שכתבתי בתאריך 12.10.18 תחת הכותרת "הדחקה".

לא קראתי את מה שכתבתי בקול. נתתי לה לקרוא בשקט. זה קצת כמו שמישהו מבין מה את מרגישה בלי לבטא את זה במילים, למרות שהמילים היו שם.

אני מנסה להחליט מה להראות, אולי אפילו מחר. חשבתי שאשתף את מה שכתבתי בתאריך 5.12.18 תחת הכותרת "סיכום ביניים".

כל-כך קשה לי לשתף.

האם זה בגלל שאני לא רגילה?

או שאני לא רגילה כי מעולם לא שיתפתי.

זה כל-כך מפחיד, לשתף.

נכתב במקור ב - 26.12.2018 לילה טוב

 

 נכתב במקור ב -

26.12.2018

לילה טוב

יושבת לי מכורבלת

בשמיכה חמה, נעימה

המחשב לידי

ועוד מעט אשים לי סדרה בנטפליקס

וכנראה ארדם

יושבת לי לבד

מכורבלת בשמיכה חמה, נעימה

ואור חם ורך מהמנורה שליד המיטה

וספל קפה חם -

חצי חלב סויה במיקרו

כפית די גדושה של קפה

ומים רותחים

לבד

לא חייבת לאף אחד

הסבר או תשובה

לא חייבת שום דבר

לאף אחד

יכולה לחשוב על שאלות

ואין לי שום חובה לענות עליהן

הכלבה הקטנטונת 

מכורבלת ליד הרגליים

גם היא בשמיכה החמה

אף אחד לא איתי (חוץ ממנה)

לא מבקש

או דורש

או מתלונן

או מחרפן

לבד

רק אני

מכורבלת עם עצמי

עם ספל קפה (עדיין חם)

בשמיכה החמה הנעימה

ואור חם ורך מהמנורה שליד המיטה

נכתב במקור ב - 27.8.2014 אין חדש תחת השמש

  נכתב במקור ב -
27.8.2014

אין חדש תחת השמש

הפסקת אש הוכרזה אתמול, אחרי 50 ימי "מבצע" צוק איתן וגרורותיו. במכת הסיום נהרגו שניים מקיבוץ נירים. נפצעו חמישה, אם אני לא טועה.

אין לי ספק שפגענו קשה בחמאס.

אין לי כל ספק שלמרות התחושה ה"חמצמצה", כפי שהוגדרה על-ידי מישהו בגל"צ, אנחנו במצב לא רע בכלל. יש הרוגים, פצועים, אנשים שנאלצו לצאת מהישובים בעוטף עזה, אבל בסך-הכל אין מה להשוות למה שקרה אצלם.

החמאס, כמובן, יצא בחגיגות ניצחון.

זה הזמן לשבת ולנסות להגיע, בתהליך ארוך, קשה, מייגע ומתסכל, להסכם מדיני.

🞿    🞿    🞿

להיות אמא מהסוג שוחר השלום לבן שהוא חייל קרבי, זה עניין מורכב ומאוד לא פשוט. אני שונאת את השימוש הנפוץ בצירוף "לא פשוט", אבל עדיין, לצערי, הוא מתאים כאן.

אני רוצה שנגיע להסכם מדיני, אני מתקשה לחשוב על הרג כשיטה, אני לא רוצה להבין שהבן שלי ייאלץ להיות חייל במלחמה שאליה שלחו את כולנו ממשלה שאולי ששה אלי קרב, שמעדיפה לבדוק את אופציית המלחמה על-פני אופציית הדיון והחיפוש הקשה אחר פתרונות שאינם מלחמה.

אני חייבת לתמוך בבן, החייל הקרבי. המילים האלה בקושי נתפסות אצלי כמילים שקשורות אלי. 

אני בקושי מסוגלת לתפוס שגם אנחנו בתוך הדבר הזה.

אבל כמי שמבקשת מדינה יהודית ודמוקרטית, כאן במקום הזה שהוא גם קשור אלינו היסטורית וגם נקבע על-ידי האו"ם לפני שנים, אחרי שהעם שלנו נשחט באירופה במטרה מוצהרת ומתוכננת היטב להשמידנו, אני חייבת שגם אני אתרום את חלקי הקשה.

לא חוכמה, כמו שאומרים, לדרוש דברים בלי לתרום את חלקך למאמץ.

ולצערי הרב, המאמץ שעליו מדובר הוא להיות חלק מצבא שיהיה מסוגל להגן עלינו בזמן של סכנה מאויבינו. 

ולכן אני נאלצת לשמוע איך 💕 מתאמן, מתחזק, לומד לזרוק רימון. רימון...

פחד אלוהים.

ואני מקווה שהמדינה שלנו תשכיל למצוא פתרונות שאינם מלחמה, למרות שזה בפירוש דבר שאיננו רק תלוי במדינה שלנו, על מנהיגיה המוצלחים יותר או מוצלחים פחות. 

ואני יודעת שכשוחרת שלום, אני חייבת לדעת שיש גם צבא חזק שבמקרה חירום יהיה מסוגל לשמור עלינו.

ואני יודעת ש 💕 בחור חזק, עם לב טוב. ואיזה חייל טוב יותר ממישהו עם לב טוב, יכול להיות? הרי לא הייתי רוצה שהחיילים שלנו יהיו חזקים עם לב רע. כאלה שעושים דברים קשים, הרבה יותר משאולי נחוץ בזמן מלחמה. לא מעוניינת להרבות בדיבור כאן.

ומחר אנחנו נוסעים לירושלים, לטקס ההשבעה של 💕 לצה"ל.

נוסעים לירושלים, לכותל, כדי לראות את 💕 החייל, עם נשק, עם עוד הרבה חיילים, נשבע אמונים למדינת ישראל, לצה"ל. מבטיח בשבועה, או בהצהרה למי שמעדיף, שגם את חייו ייתן למען המדינה. מבטיח בשבועה או בהצהרה שאנחנו נתרום את חייו - את חיינו - למען המדינה.

זה יהיה מרגש.

זה יהיה מפחיד.

גאווה, פחד, התרגשות, תהייה.

ואחרי זה נסע ביחד, כנראה באוטובוס (אלא אם כן נגלה שיש טרמפ עם מישהו) ונהיה ביחד לשבת. בלי מדים, אבל עם סיפורים. ושזה לא ייגמר לעולם. בבקשה. אמן.

 

בקיץ 2014 💕התגייס לשירות סדיר בצה"ל.

הרבה דברים חשבתי וכתבתי בתקופה ההיא, עד שהשתחרר בשעה טובה ובלי פגע נראה לעיין. הוא נשאר אותו אדם ערכי ועושה רבות כדי שהערכיות הזאת תמשיך לפעול למען טובת המדינה וכל אזרחיה. 

אני מאוד גאה בכל הילדים שלי.

לפני הגיוס של 💕 חשבתי וכתבתי דברים רבים ואולי עוד אשתף כאן בהמשך, אבל היום אני בוחרת דבר אחד שכתבתי כיומיים לפני שנסענו איתו כולנו ללשכת הגיוס.

יצחק שלי

אני עולה בהר וידך בידי

וכל מה שאני מבקשת זה שאלוהים ישלח אליי את האיל בזמן

ואני מבקשת את סליחתך מראש

כי אם האיל לא יהיה שם

מה אעשה?

22.7.2024

זיכרון טוב #2

הזיכרונות שלי אפופים תחושה לא טובה. ככה זה. אבל אני החלטתי להתאמץ ולמצוא זיכרונות טובים סוף סוף. שתי הסבתות שלי מביאות לי זיכרונות טובים שקל לי לספר. אז הפעם אספר על סבתא רות ז"ל, אמא של אבא שלי ייבדל לחיים ארוכים. (בפעם הקודמת שכתבתי על זיכרון טוב, סיפרתי על סבתא אן ז"ל, אמא של אמא שלי תבדל לחיים ארוכים.) 

*

כשהייתי בת שלוש עשרה נסענו לבקר את המשפחה בארצות הברית. בעצם, פעם ראשונה לפגוש את המשפחה המורחבת מאז שעלינו לארץ כמעט עשר שנים לפני כן. זה היה מאוד מרגש.

סבתא שלי רות הייתה עקרת בית.

סבתא רות ז"ל, אמא של אבא שלי, ייבדל לחיים ארוכים, מעולם לא הגיעה לבקר בארץ.

אבל כשהייתי ילדה, הייתה כותבת לי מכתבים יפים. ציוריים. יושבת ליד שולחן האוכל שלהם, ליד החלון הגדול הצופה על החצר. הייתה מתארת לי את הציפורים והארנבים שהגיעו לשתות מים או אכלו את הדשא או את הפרחים. מאז המכתבים האלה אני מאוד אוהבת את הציפור האדומה הזאת, שאין לנו בארץ, cardinal, מתוך התיאורים הצבעוניים והיפים האלה. 

היה לה צחוק מתגלגל שהפך לסימן היכר. תמיד היה נעים לשמוע את הצחוק המוכר הזה.

אני חושבת שסבתא שלי רות, אם הייתה חייה היום, הייתה מוצאת מקום בעולם הפמיניסטי. הלוואי. אבל אז, היא הייתה חיה בעולם ישן אפילו לזמנו שבו היא הייתה עקרת בית.

היה להם בית שממש אהבתי. לא גדול מאוד, מאוד נעים ומלא דברים יפים. דמיינתי הרבה שהייתי רוצה לגור בבית בדיוק כזה, כולל החצר עם הציפורים והארנבים והפרחים.

כשהיינו בארצות הברית, שנים אחר כך, ונסענו אליהם לחגוג את חג המולד, היא ידעה שאנחנו לא אוכלים בשר עם חלב. אז היא הכינה משהו עם שרימפס. סיפור שחיזק את ההרגשה של האכפתיות וגם היה ממש מצחיק בגלל חוסר ההבנה המוחלט והניסיון האמיתי שיהיה לנו טוב.

אני חושבת שאם הייתה מגיעה אלינו לארץ, לקיבוץ, הייתה חושבת שזה מאוד מוזר ולא מובן, אבל הייתה גם אוהבת לראות את הדבר המוזר והלא מובן הזה.

ומדי פעם אני חושבת על כך שיצא שאני גרה דווקא כאן, בדיוק ליד נצרת.

 

נכתב במקור ב - 8.12.2018 לומדת להיות חברה

 נכתב במקור ב -

8.12.2018

לומדת להיות חברה

איפה להתחיל?

הייתה תקופה שבה מאוד אהבתי לארח חברים. לא היה לי הרבה מקום ורק היה לי טוסטר אובן, אבל אפיתי בראוניז וחברים באו וישבו אצלי. הייתה לי חברה טובה אחת וחלקנו דירה פצפונת. אני מניחה שלא ידעתי להיות חברה שמשתפת ברגשות הכי עמוקים שלה, למרות שנדמה לי שניסיתי. אבל היו לי חברים.

כשהתחתנתי עברנו לכאן. לא היה לנו גרוש על הנשמה. לא הכרנו אנשים מלבד חבר, שהיה לו מהצבא, ומשפחתו. היינו מאוד לבד מבחינת "אנשים כמונו", צעירים ילידי ארצות-הברית עם רקע של חיים בקיבוץ וניתוק של מרחק מהמשפחה . דברים כאלה. המשפחה שלו בארצות-הברית. המשפחה שלי בדיוק עברה לגור בשרון.

כאן בלי משפחה ובלי חברים.

רק הוא ואני.

ובלי כסף.

בדירת עמידר מחורבנת למדיי, אבל היה לנו בית.

במשך השנים התרגלתי, לצערי, לא להכיר אנשים שיכולים להיות חברים שלי. ומדי פעם, כשפגשנו אנשים נחמדים, לפעמים נפגשנו פעם או פעמיים. אבל בדרך-כלל מה שהיה קורה זה שבפעם השנייה או השלישית, הוא היה משנה את דעתו ברגע האחרון. לא היה מרגיש טוב והיה נכנס לישון. ואני הייתי מתקשרת כדי להגיד שהוא לא מרגיש טוב. הייתי משקרת, למעשה, כדי לשמור על כבודו ודימויו ועל הדימוי שלי. ועוד הזדמנות לחברות נפלה. וכשכמעט היינו נפגשים, הוא היה מבהיר שאין לנו כסף ולא יכולים. וכך, נשארנו בלי חברים.

והקשר עם החברה ההיא די נותק בגלל קשיים אובייקטיביים מסוימים של ימים בלי טלפונים סלולריים. למרות שחזרנו להיות בקשר בשנים האחרונות.

והמשכתי להיות גיבורה. עבדתי, אחר-כך גידלתי ארבעה ילדים. הייתי מרוחקת מהמשפחה ובכל זאת הצלחתי. וכל פעם שהוא ביטל יציאה או ביקור, כי אין כסף או כי הוא לא מרגיש טוב או כי אין לו כוח לצאת, סיפרתי סיפורים ו"שיפרתי" את הסיפור כדי שיראה הגיוני. כנראה עשיתי עבודה טובה כל-כך טובה, שאף אחד לא חשד מעולם שיש קושי. כל-כך גיבורה הייתי.

ולא הייתה לי אפילו חברה אחת שאיתה יכולתי לשתף. ולא שיתפתי עם המשפחה. בניתי דימוי של חוזק, או משהו כזה. ולמה הייתי מספרת? הרי אם הייתי מספרת, הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שמשהו לא לחלוטין הגיוני מתרחש. הייתי צריכה להודות שאני לא חזקה. הייתי מוצאת את עצמי מודה שעשיתי טעות.

זו לפחות הייתה, כנראה, התחושה שלי.

השנים עברו, ובשנים האחרונות דווקא פגשתי כמה נשים שהפכו להיות חברות. לא "חברות טובות", אבל כן חברות.

ואני רואה את הילדים שלי עם החברות והחברים שלהם. כל אחד עם הסגנון שלו ושלה, אבל הם בונים חברויות, מתמודדים עם כישלונות בחברויות, יוצאים עם חברות וחברים וזה ממש משמח אותי. לפעמים רק מלראות אותם ולפעמים מדברים שהם אומרים לי באופן ישיר.

ועדיין אני לא יודעת להיות "חברה טובה". לא יודעת איך הופכים "חברה" ל"חברה טובה". מה "מותר" לשתף? כמה "מותר" לשתף? מתי? איך?

אני מניחה שיש אנשים שיקראו את מה שכתבתי ובכלל לא יבינו על מה אני מדברת. אולי. אבל העובדה היא שהכישורים האלה פשוט חסרים לי.

שלשום יצאתי לבית קפה עם חברה. דיברנו הרבה. ובסוף הערב, אמרתי לה "תודה שאת מלמדת אותי להיות חברה". והיא נתנה לי חיבוק גדול ואמרה לי שזה מאוד מרגש אותה. וקבענו להיפגש כשהיא חוזרת מהנסיעה שלה לארצות-הברית, באמצע ינואר.

נכתב במקור ב - 12.12.2018 תקועה

   נכתב במקור ב -

12.12.2018

תקועה

לא ברור לי למה אנחנו נתקעות בילדות שלי. הבנתי, גם ידעתי, שהייתי ילדה בודדה. אני לא רוצה לחשוב יותר מדי על תחושת הבדידות הזאת. אני לא מבינה איך זה עוזר לי לדוש בזה.

אני לא יכולה לתקן את הילדות שלי. לא יכולה לא לעלות לארץ. לא יכולה לא לחיות את החיים שחייתי. השלמתי, נראה לי, עם עצמי. פחות או יותר. ומה ואיך זה עוזר לי להמשיך לדבר על כל זה? מה המטרה?

התחושה שנוצרת בי היא של תקיעות. נתקענו שם. בילדות שלי. לא יודעת מה צריך לעשות במקום, ובוודאי שאני לא יודעת אם יש יתרון ב"התקעות" על חוויות הילדות שלי. אז מה עכשיו?

אני גם לא כל-כך מאמינה כשאומרים לי שאני "מאוד יצירתית", "מאוד חזקה". מאיפה אתם יודעים בכלל? בגלל מה שאני אומרת? אני יכולה לבטא את עצמי, וזה עדיין לא מוכיח שום דבר. שום דבר! אולי אני מבטאת דברים שאינם אמת? מאיפה אתם יודעים שאני מתארת משהו שהוא מעבר לחוויה האישית - אולי לא מציאותית - שלי??

יכול להיות שזו תופעה מוכרת בתחום הטיפולי, התחושה הזאת של תקיעות. יכול להיות שיש באמת תקיעות. לא יודעת.

לא יודעת לאן אני מכוונת, לא בדיוק בכל מקרה. לא מבינה מה באמת מנסים לעשות בתהליך הזה. אני יודעת שאני מתקשה, מאוד מאוד, לשתף. אני יודעת שאני מתקשה, מאוד מאוד, להיכנס למקומות ההם שלא נעימים לי. אבל אני מרגישה שאני זקוקה להתקדמות. אני חייבת להרגיש שיש התקדמות, או לפחות שאני ארגיש שאני מבינה מה קורה. וכרגע אני ממש לא מרגישה התקדמות או הבנה של התהליך. ואני שונאת את התחושה הזאת.

מיה סיכמה את הפגישה כך: "אני חושבת שהיה קל הפעם". אני לא חוויתי את הפגישה באותו אופן.

יש בי צער על תחושת התקיעות.

עצב על התחושה שאני לא מבינה מה עושות עכשיו. עייפות מכך שאני לא מבינה, שוב, לאן כל זה מוביל, ואיך ולמה.

ואולי אני עייפה כי הלכתי הרבה היום.

בעוד שעה יש לי שיעור, אחר-כך אוציא את הכלבה לטיול הערב שלה ואז אסתגר לי בחדר, במיטה. צריכה זמן להיות לבד ולנוח. לראות דברים במחשב, לישון.

מחר עוד יום.

מחר עוד יום שבו כנראה אצליח, כרגיל, לחזור לכל מה שהוא לא התהליך הזה. ושבת. ושקט עם עצמי.